אדריכלות היא אמנות נעלה, "אם האמנויות" כדברי א. גומבריך, "אב וראשון" כדברי מ. בובר, הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות על פי מכלאנג'לו וע"פ נכסי התרבות שהאדריכלות הותירה משחר ימי האנושות.

תכנון ירוק במאה ה-19 

 

על בסיס ציוני הדרך בהתפתחות הרעיון של העיצוב המחויב לסביבה ולחברה, אשר גיבשוויליאם מוריס, בקמינסטר פולר, וויקטור פאפאנק, החל משלהי שנות השבעים או ראשית שנות השמונים של המאה ה-20, ניתן לסקור את ההיסטוריה הקצרה של תפיסת "העיצוב המקיים" (Sustainable Design) כפי שהתגבשה ומובנת כיום, בעשור הראשון של המאה ה-21. בכתב העת Design Issues , בגיליון הקיץ של 1997 (Madge 97), התפרסם מאמרה המקיף והיסודי פאולין מאדג' (Madge) על ביקורת העיצוב האקולוגי, שבו היאסוקרת את ציוני הדרך בהתגבשותה של תפיסת "העיצוב המקיים" מאז תחילת שנות השמונים. מאדג' מנתחת את שלבי ההתפתחות דרך המעברים שחלו במילות הקוד מ"עיצוב ירוק", ל"עיצוב אקולוגי" ועד "עיצוב מקיים".

 

 

"עיצוב ירוק" 

 

בראשית שנות השמונים נישא המושג "עיצוב ירוק" בפי כול: מעצבים, תעשיינים, אנשי עסקים ופוליטיקאים, כתפיסה שאינה נוגדת את התעשייה אלא מתחברת אליה בהרמוניה. התעשייה הצהירה שהיא חייבת לשתף פעולה עם "עיצוב ירוק" כדי לצמצם את נזקי הזיהום הסביבתי, ובמיוחד כדי לענות על דרישות השוק. מילת הקוד "עיצוב ירוק" נלוותה לתפיסה של "עיצוב כמנוף כלכלי" שרווחה באנגליה בתקופתה של ראש הממשלה דאז מרגרט טאצ'ר. במסגרת זו התגבשה התפיסה של צמצום נזקי התעשייה על ידי מה שכונה "אקו-יעילות" (Eco-efficiency). נציגי תאגידיםבכלכלת הגלובליזציה נוכחו לדעת כי כדי שלמוצר מסוים או לשירות יהיה ערך מוסף עליהם לנקוט בגישה של "אקו יעילות", שמשמעותה צמצום ניצול המשאבים וצמצום פליטת המזהמים – גישה שהסתכמה בסיסמת שלושת ה R : Reduce, Recycle, Reuse – צמצם, מחזר, השתמש מחדש. אפשר לחסוך כסף, להגדיל את המכירות וגם לצמצם ולהאיט את תהליכי הנזק הסביבתי. ואולם, מאחורי המונח "עיצוב ירוק"  נמצאים גם מוצרים שאפשר להגדירם כגונבי הדעת, למשל האוטובוסים הצבועים בירוק של "אגד".

מוצרים אלה נועדו לתת רושם שהם אינם מזהמים, בעוד שבעצם הם מופעלים על-ידי סולר, המזהם את האוויר ברמה גבוהה, או ברמה פחותה אם הוא דל-גופרית. זאת, לעומת אוטובוסים המונעים באמצעות גז טבעי, (אנרגיות חלופיות) שרמת הזיהום הנגרמת מהם מצומצמת לאין שיעור. אוטובוסים אלה מופעלים ברחבי העולם ואינם בהכרח צבועים בירוק. למשל, האוטובוסים של חברת DASH בלוס אנג'לס .

 

"אקו-עיצוב"בגישת "מהעריסה לקבר" בשלהי שנות השמונים של המאה ה-20, מעצבים ואנשי סביבה חשבו שתפיסת "העיצוב הירוק" היא שטחית, וחיפשו ניסוחים להגדיר מחדש שיטות של עיצוב ותעשייה אל מול הסביבה. בשנת 1991 התקיים כנס בינלאומי בנושא "אקו-עיצוב" (Eco-Design) באוניברסיטת RMIT במלבורן שבאוסטרליה. מהכנס עלתה הביקורת על תפיסת "העיצוב הירוק", המתייחסת לנושא הסביבה בעיצוב כאל אחד השיקולים או ההיבטים בתהליך העיצוב התייחסות כזו, נאמר בכנס, היא מס שפתיים, אינה מספקת ואף חוטאת למטרה. המושג "אקו-עיצוב" מסמן תפיסה שהיא יותר מאשר רפורמה בתהליכי העיצוב המקובלים. היא מסד חדש שעליו ייפגשו צרכים כלכליים, חברתיים ואקולוגיים. בראשית שנות התשעים התקיימו כנסים נוספים בנושא "אקו-עיצוב" בחסות אקדמית של מוסדות עיצוב, ארגוני מעצבים, ארגוני או"ם וארגוני עיצוב ממשלתיים בהולנד, באנגליה, בצרפת, בארצות הברית ובאוסטרליה. חלק נכבד מהדיונים הוקדש לדיווח על מחקרים בתחום האקולוגיה התעשייתית, בתחום הערכות מחזורי חיים של מוצרים –( LCA -  Life Cycle Appreciation) מרגע ייצורם ועד שהם נזרקים – ("מהעריסה לקבר) - ביחס להשלכות המזיקות שיש להם על הסביבה, בהצגת פרויקטים משותפים של מעצבים וסטודנטים לעיצוב מרחבי העולם. המוטו מכנסים אלה נשא אופי הוליסטי: "לחיות עם פחות ולעבוד עם מערכות הסביבה של הטבע". בכנס שארגנה קבוצת המעצבים הבינלאומית o2""  בהולנד בשנת 1993 נידונו מודלים של "סגנון חיים מקיים" (Sustainable Life Style).

המונחsustainable , המושאל מתחום האקולוגיה והנמצא בשימוש במשנתם של בקמינסטר פולר ופאפאנק, נפוץ כבר בשנות השבעים. המונח sustainable מבטא את היכולת של מערכת נתונה לספק באופן שוטף את כל מה שכל חלק במערכת צריך לקיומו הבריא. המשמעות של פיתוח, תכנון או עיצוב מקיים מקבלת את ביטויה המלא בתנאים של סיפוק הצרכים בהווה, בלי לסכן את צורכיהם של הדורות הבאים.